יְדִיד נֶפֶשׁ אַב הָרַחְמָן. מְשׁוֹךְ
עַבְדְּךָ אֶל רְצוֹנְךָ. יָרוּץ עַבְדְּךָ כְּמוֹ אַיָּל. יִשְׁתַּחֲוֶה מוּל
הָדָרֵךָ. כִּי יֶעֱרַב לוֹ יְדִידוּתְךָ. מִנוֹפֶת צוּף וְכָל טַעַם.
הָדוּר נָאֶה זִיו הָעוֹלָם. נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתְךָ.
אָנָּא אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ. בְּהַרְאוֹת לָהּ נֹעַם זִיוָךְ. אָז תִּתְחַזֵּק
וְתִתְרַפֵּא. וְהָיְתָה לָהּ שִׂמְחַת עוֹלָם:
וָתִיק יֶהֱמוּ רַחֲמֶיךָ. וְחוּסָה נָּא עַל בֵּן
אֲהוּבְךָ. כִּי זֶה כַּמֶּה נִכְסוֹף נִכְסַף. לִרְאוֹת בְּתִפְאֶרֶת עֻזָּךְ.
אָנָּא אֵלִי חֶמְדַּת לִבִּי. חוּסָה נָּא וְאַל תִּתְעַלָּם:
הִגָּלֶה נָא וּפְרוֹשׂ חָבִיב עָלַי. אֶת סֻכַּת שְׁלוֹמָךְ.
תָּאִיר אֶרֶץ מִכְּבוֹדְךָ. נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָךְ. מַהֵר אָהוּב כִּי בָא
מוֹעֵד. וְחָנֵּנוּ כִּימֵי עוֹלָם
בית א': 'ידיד נפש... וכל טעם' - הכינויים ידיד נפש, אב הרחמן הם כינוייו של
הקב"ה. המשורר פונה אל ה' שידריכו לקיים את רצונו, כעבד אל אדוניו, ואז ימהר
וירוץ כמו איל להשתחוות לפניו משום שנעימה לו אהבתו כלפיו יותר מנופת הצוף – מדבש
הנוטף מן הכוורת, ומכל הטעמים הטובים הקיימים בעולם.
בית ב': 'הדור, נאה... שפחת עולם' – הכינויים הדור, נאה, זיו העולם הם כינוייו
של הקב"ה. המשורר פונה אל ה' ומתוודה שנפשו חולת אהבה כלפיו. המשורר מבקש
מזור למחלתו באותם המילים בהם השתמש משה רבנו לרפואת מרים: 'אנא אל נא רפא נא לה'.
לכשתתרפא נפשו, היא תעבוד את ה' לעולם, כשפחה העובדת את אדוניה.
בית ג': 'ותיק יהמו... ואל תתעלם' – הקב"ה מכונה ותיק. המשורר פונה לה'
שיתעוררו רחמיו עליו משום שהוא בן אוהבו, אברהם, שכן המשורר התגעגע מאוד לראות את
הדר כבוד ה' ומבקש מה' להתגלות במהרה ולא להתעלם מתחינתו.
בית ד': 'הגלה נא...
כימי עולם' – הקב"ה מכונה חביב. המשורר פונה לה' שיתגלה ויסוכך עליו
בסוכת שלומו, שהארץ תאיר מכבודו ואז אנו נשמח בקב"ה. המשורר ממשיך לפנות לה',
הפעם בכינויו 'אהוב' ומבקש ממנו שימהר לגאלנו כי כבר הגיע זמן הגאולה, ושייטיב
עימנו כדרך שייטיב עם אבותינו מאז ומעולם.
חזרה לתחילת הדף
ר' אלעזר אזכרי
המחבר,
מתלמידי האר"י בצפת, מנחה בספרו 'ספר חרדים' את האדם שיביא לידי ביטוי את
אהבתו לה' כאשר האחת הדרכים לכך היא השירה, ואלו דבריו: 'דרך החושק לשורר, וכיון
שאהבת יוצרנו נפלאה מאהבת נשים, האוהב אותו בלב שלם ישיר לפניו יתברך, כאשר שרו
משה ובנ"י... ודו ושלמה ברוח הקודש' (ספר חרדים, מצוות עשב התלויות בלב).
ואכן, זכה המחבר שהשיר 'ידיד נפש' נפוץ בכל קהילות ישראל כשיר אהבה וכיסופים
לקב"ה.
המחבר מוסיף בספרו שעל האדם להעמיק את כיסופיו לארץ ישראל
ולבנין ירושלים ולעשות כל מאמץ לעלות אליה: 'וצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל
ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אימו' (שם, מצוות לא תעשה התלויות
בא"י).
המחבר מוסיף שה' הבטיח לרחם ולהושיע את ציון אך הדבר
מותנה באהבת ישראל כלפיו.
מושג כל שהוא אודות כיסופיו לראות בהחזרת השכינה לציון
מתקבל ומורגש בתוכן הפיוט.
בין דבריו בבית ג' מבקש ומתחנן המשורר: 'חוסה נא על בן
אהובך'! כלומר חוס נא על עמ"י המתענים בגלות המתמשכת. וממשיך: 'כי זה כמה
נכסוף נכספתי...': הביטוי
"כיסופים" מובא בתנ"ך בקשר למקדש:
"נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות בית ה'"
(תהילים פ"ד, ג'). הביטוי הכפול 'נכסוף נכסף' מובא בהקשר לגעגועיו של אדם
לשוב אל בית אביו, כמו שאומר לבן ליעקב: "ואתה הלוך הלכת כי נכסוף
נכספת לבית אביך" (בראשית ל"א, ל'). המחבר משתמש דווקא בביטויים
אלו בפיוטו כדי לבטא את כיסופיו, געגועיו של ישראל ל'בית אבא' – הוא בית המקדש.
בהמשך הדבר מתברר כשמשורר נכסף לראות 'בתפארת
עוזך'. צירוף מילים זה מובא בכתובים בהקשר למקדש: "עוז ותפארת
במקדשו" (תהילים צ"ו, ו') המקדש בו שרויה השכינה הוא מקור הכל של ישראל.
כל עוד משכין ה' את שכינתו שם, המקדש לבנ"י מעוז ומבטח, אך אם חלילה מסלק ה'
את שכינתו משם והיא גולה ממקומה, עף ישראל גולים מעל אדמתם. המשורר מפציר: 'כי זה
כמה נכסוף נכספתי לראות בתפארת עוזך': הנני נכסף ומשתוקק זה אלפים שנים לראות
בבניין מקדש ה', ועד כה טרם נעניתי. אנא! – 'חוסה נא ואל נא תתעלם!'.
