מִזְמוֹר לְדָוִד, ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר:
בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי, עַל מֵי מְנוּחוֹת יְנַהֲלֵנִי:
נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב, יַנְחֵנִי בַּמַּעְגְלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:
גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה
עִמָּדִי, שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:
תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי, דִּשַּׁנְתָּ בַּשֶּׁמֶן
רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:
אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית ה' לְאֹרֶךְ יָמִים:
תוכן רעיוני
מזמור כ"ג בתהילים סוקר בדרך שירה ומשל את דרכו הארוכה של עם ישראל
מאז יציאת מצרים, דרך הגלות הארוכה. מתוך תאור זה מביע המשורר את הציפייה לבניין
הבית השלישי במהרה.
במזמור זה מדמה המשורר את הקב"ה לרועה, ואילו ישראל נמשלם לצאן
מרעיתו.
תקופת ההליכה במדבר היתה תקופת מנוחה ארוכה בחיי עם ישראל. במדבר קיבלו
העם הכל מן המוכן: מן – משמים, מים – מבאר מרים, ענני כבוד – כמגן מעל וכו'.
תקופה זו נמשלת במזמור ל'נאות דשא' שכן הרועה נותן לצאנו את מזונם בשפע
והוא מנהל את הצאן על מי מנוחות.
הרועה הוא הדימוי הנאה ביותר למנהיג נטמן, הדואג לצאנו, הן לגדי הבודד והן
לכלל העדר, אם זה באשר למזון ושתייה, ושאם באשר להגנה על העדר מפני חיות טורפות.
לעומת תקופת המדבר, נמשלת תקופת נגלות ל'גיא צלמוות'. זוהי תקופת מבחן לעם ישראל,
עד היכן מגיע כח האמונה שלהם בבורא עולם. על גודל האמונה והדבקות של ישראל בעת
הגלות אומר המשורר: 'גם כי אלך בגיא צלמוות – של הגלות – לא אירע רע כי אתה
עימדי', וגם אם ישראל מתייסרים בגלות הארוכה, הרי הם דבקים בה'.
הסיום הוא: 'אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי' – בסוף הגלות לומד עם ישראל
להכיר בכך שכל הייסורים מטרתם לטובה – חינוך העם וחישולו, כדי שיתקיים בו בסופו של
דבר: 'ושבתי בבית ה' לאורך ימים', כלומר שבית המקדש השלישי יעמוד לאורך ימים.
הסבר הבתים
מזמור כ"ג בתהילים.
ה' רועי לא אחסר – המשורר מדמה את ה' לרועה הדואג לכל מחסוריו של צאנו, עם
ישראל, ולפיכך לא יחסר לו דבר
בנאות דשא – את עצמו מדמה המשורר לבן צאן, שה' מושיבו למנוחה בשדות עשב
וליד פלגי ים שקטים, וכל זה סמל לשפע ולברכה
נפשי ישובב – ה' משיב את נפשי
ינחני במעגלי צדק – ידריכני בדרך הצדק
למען שמו – כדי שאפרסם שמעו בכל הארץ
גם כי אלך בגיא צלמוות – גם כי אלך במקום חשוך ואפל
לא אירע רע כי אתה עימדי – אבטח בך ה' שעיניך עלי, ולא אפחד מכל דבר רע
שבטך – שבט, מקל של ייסורין
משענתך – מקל שנסמכים עליו
המה ינחמוני – הייסורים הבאים עלי וגם התקומה בהם, אלה כמו אלה מנחמים
אותי, הוכחה הם לי שלא עזבתני
תערוך לפני שולחן נגד צוררי – אתה מזמנני לסעודה שהכינות לי למורת רוחם של
אויבי
דישנת בשמם ראשי – סכת ראשי בשמן, והוא סימן לשפע
כוסי רוויה – מלא כוסי יין המשקיט צימאוני
אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי – טובך וחסדיך ילווני לעולם
ושבתי
בבית ה' לאורך ימים – וישבתי בבית ה' כל ימי.
דוד המלך, בן ישי:
עם נולד ויצא ממצרים, חזר לארץ אבותיו דרך מלחמות רבות , אך הרבה קשיים
עמדו לו, אויביו נגסו בו ושלטו בו מבית ומחוץ, שחיתות מוסרית ועבודה זרה התפשטו
והמצב הגיע לידי מלחמות בין יהודים ליהודים. קמו שופטים שניסו לתקן את המצב אך העם
תמיד חזר לדרכו הרעה, כל איש הישר בעיניו יעשה. עד שקם מלך, שאול המלך, משכמו
ומעלה, אך הוא קרס ונפל בחיצי פלישתים.
ואז הופיע דוד. עלם צעיר, אדמוני, יפה עיניים. אך לא עמד לו יופיו ואחיו
גרשוהו מבית אביהם, ודוד נעשה לרועה צאן במדבריות. אלא שאותם חיי רועים הכשירוהו
לתפקיד רם ונישא של מלך. מסור היה לצאנו בלב ונפש, מוכן להיכנס בעבורם למאבקים
קשים, להילחם בדובים ואריות ולנצחם.
בא שמואל הנביא להודיעו שהוא נבחר על ידי ה' להיות המלך הבא על ישראל ומשח
אותו למלכות. דבר משיחתו נשמר בסוד. מכל מקום הוא הלך והתעלה מדרגה לדרגה, עד
ששרתה עליו רוח הקודש. דוד גם ידע לנגן על כינור, לכן הוזמן להיות מבני ביתו של
שאול לנגן לפניו, להצילו מרוח רעה המבעתת אותו.
דוד נלחם בגולית הפלשתי ללא כל לבוש מלחמה אלא יצא במקל ולקח 5 חלוקי
אבנים. דוד קלע לגלית במצחו במקום הגלוי מהשריון.
דוד המשיך לנגן לשאול וכך נעשה לידידו הקרוב ביותר של יונתן, בן שאול.
הרוח הרעה המשיכה לפקוד את שאול והוא ניסה להרוג את דוד. הוא אף ניסה לשלוח את דוד
להילחם בפלשתים כדי שייהרג, אך הבטיח לו שאם ינצח ייתן לו את מרב בתו לאישה, אך
מרב בינתיים ניתנה לאחר, ושאול הבטיח לו שוב את ביתו, מיכל. שאול שלח שליחים להרוג
את דוד אך מיכל הניסה אותו דרך החלון, ובהמשך ניתנה למישהו אחר.
דוד היה בורח ממקום למקום ואף הוכרח למצוא מחסה אצל מלך פלשתים בגת, אכיש.
במלחמה נגד פלשתים דוד הורחק ולא השתתף, אך שאול (וגם יונתן) מצאו את
מותם.
ישראל המליכו את בנו של שאול למלך, ודו מלך על יהודה בחברון. לבסוף באו
מכל שבטי ישאל ובקשו להמליך עליהם את דוד ודו נתמנה למלך על ישראל. דוד כבש את ירושלים כדי שתהיה בירה לעם כולו.
מלחמות גדולות לחם דוד המלך, והושיע את עמו מאויביו. רק עתה התחיל עם ישראל לטעום
טעם מנוחה ושלווה. דוד העלה את ארון ה' לירושלים.
דוד חשק לבנות את בית המקדש, אך נתן הנביא אמר לו שעדיין לא הגי הזמן לכך,
שכן תפקידך היה להכין ולבנות את הממלכה, ובנך הוא זה אשר יבנה את המקדש.
ניצחונותיו במלחמותיו, והצלחותיו בכל אשר יפנה לא העבירו את דוד על דעת
קונו והוא היה לאדם העניו ביותר בכל הדורות, גם בהיותו מלך נשאר עניו כרועה.
דוד עבר הרבה ניסיונות: חטא בת שבע, מרד אבשלום בנו, אמנון ותמר. מדוד אנו
לומדים שדרך התשובה פתוחה לכל.
דוד מינה את שלמה בנו ליורשו וציוהו לבנות את המקדש – דוד נתן לבו שלמה את
תבנית הבית אשר יבנה, ואף הספיק לחלק את הכוהנים והלויים למשמרות לעבודת ה' במקדש,
ולאסוף כסף וזהב לבנייתו.
צוואתו של דוד היתה לשמוע בקול ה' למען נירש את הארץ וננחילה לבנינו עד
עולם.
דוד מלך ישראל חי וקיים!