This text will be replaced


כִּי אֶשְׁמְרָהּ שַׁבָּת אֵל יִשְׁמְרֵנִי


מילים:

 

אָסוּר מְצֹא חֵפֶץ לַעֲשׂוֹת דְּרָכִים. גַּם מִלְּדַבֵּר בּוֹ דִּבְרֵי צְרָכִים.

דִּבְרֵי סְחוֹרָה אוֹ דִּבְרֵי מְלָכִים. אֶהֱגֶה בְּתוֹרַת אֵל וּתְחַכְּמֵנִי:

 

בּוֹ אֶמְצְאָה תָּמִיד נוֹחַ לְנַפְשִׁי. הִנֵּה לְדוֹר רִאשׁוֹן נָתַן קְדוֹשִׁי.

מוֹפֵת בְּתֵת לֶחֶם מִשְׁנֶה בַּשִּׁשִּׁי. כָּכָה בְּכָל שִׁשִּׁי יַכְפִּיל מְזוֹנִי:

 

רָשַׁם בְּדָּת הַיּוֹם (הָאַל) חֹק אֶל סְגָנָיו. בּוֹ לַעֲרֹךְ לֶחֶם פָּנִים לְפָנָיו.

עַל כֵּן לְהִתְעַנּוֹת בּוֹ עַל פִּי נְבוֹנָיו. אָסוּר לְבַד מִיּוֹם כִּפּוּר עֲוֹנִי:

 

הַיּוֹם מְכֻבָּד הוּא יוֹם תַּעֲנוּגִים. לֶחֶם וְיַיִן טוֹב בָּשָׂר וְדָגִים.

הַשְּׂמֵחִים בּוֹ הֵם שִׂמְחָה מַשִּּׂיגִים. כִּי יוֹם שְׂמָחוֹת הוּא וּתְשַׂמְּחֵנִי:

 

מְעַנֵּג נַפְשׁוֹ בּוֹ סוֹפוֹ לִשְׁאֵרִית. עַל כֵּן אֲכַבֵּס בּוֹ לִבִּי בְּבוֹרִית.

אֶתְפַּלְּלָה אֶל אֵל עַרְבִית וְשַׁחְרִית. מוּסָף וְגַם מִנְחָה הוּא יַעַנֵּנִי:

 

 

 

אודות הפיוט:

ניתוח השיר

 

רעיון מרכזי:

יום השבת כאות ברית בין ה' לבין שומרי השבת. השבת היא עדות לתורת האל, לנשמה היתרה הגלומה בה ולשמחה הממלאת אותה תמיד. מכל תקנות חז"ל בעניין השבת הוזכר דווקא האיסור להתענות כי הוא שייך ליצירת האווירה של יום השבת.

ראב"ע ראה בשמירת השבת את העונג וההתעלות ולכן שם השיר הוא "כי אשמרה שבת"-

שמור לדעתו הוא הצד של כבוד השבת.

 

בית א':

כי אשמרה שבת אל ישמרני- אם אשמור את השבת כהלכתה, האל יגמול לי וישמור עלי.

אות היא לעולמי עד בינו וביני- השבת היא אות הברית לעולם בין ה' וביני.

 

בית ב':

אסור מצא חפץ עשות דרכים- בשבת אסור להתעסק בחפצי חול, וגם אסור לפסוע פסיעה גסה כבימות חול, שכתוב ישעיהו נ"ח, י"ג: "אם תשיב משבת רגלך...ממצוא חפצך ודבר דבר".

גם מלדבר בו דברי צרכים- בשבת גם אסור לדבר על צרכי חול והם דברים הקשורים בצורך פיזי, חומרי וכלכלי.

דברי סחורה אף דברי מלכים- כגון דברי מסחר וסיפורי מלחמות המלכים [שגם הם בבחינת חול].

אהגה בתורת אל ותחכמני- רק תורת ה' יש בה להחכים, ולכן יש להגות בה במסירות.

 

בית ג':

בו אמצא תמיד נפש לנפשי- ביום השבת אמצא תמיד נופש ומרגוע לנפשי מעמלי בימות החול, הנפש יכולה להגיע לאותה התעלות רוחנית רק בשבת.

הנה לדור ראשון נתן קדושי\מופת בתת לחם משנה בשישי- הנה לדור המדבר, הדור הראשון לקבלת התורה, נתן ה', קדוש ישראל, נס ואות לקדושת השבת כאשר הכפיל את מנת

 המזון-המן-ביום השישי כדי שיספיק גם לשבת בה אסור לעבוד. [לחם משנה]

ככה בכל שישי יכפיל מזוני- המתפלל מקווה שגם אותו יפקוד גורל כזה ותוכפל פרנסתו למן צרכי השבת.

 

בבית ב' יש דגש על העיסוק בתורה ואילו בבית ג' יש דגש על ההכנות החומריות ביום שישי לכבוד השבת.

 

בית ד':

רשם בדת האל חק על סגניו- הקב"ה בתורתו ציווה לכוהנים (ויקרא כ"ד, ח') המכונים סגניו-מלשון חז"ל סגני כהונה.

בו לערוך לחם פנים בפניו- לסדר לפניו בשבת לחם הפנים, על השולחן בביהמ"ק.

על כן להתענות בו על פי נבוניו- על כן אסרו חכמים הנקראים בפיוט "נבונים", להתענות בשבת.

אסור לבד מיום כיפור עווני- חוץ מצום יום כיפור,יום מחילת העוונות שחייבים להתענות בו אף כשחל בשבת.

 

בית ה':

הוא יום מכובד הוא יום תענוגים\לחם ויין טוב בשר ודגים- השבת הוא יום נכבד ומצווה להתענג בו בתענוגים: לחם ויין טוב בשר ודגים.

המתאבלים בו אחור נסוגים\כי יום שמחות ותשמחני- גם מי שימי האבל שלו היו צריכים לחול בשבת נסוגים מאבלם כי יום השבת הוא יום שמחה ואין להתאבל בו, אנא ה' שמחני בו.

 

בית ו':

מחל מלאכה בו סופו להכרית- המחלל את השבת בעשיית מלאכה סופו להכרת.

על כן אכבס בו לבי כבורית- ולכן אטהר את לבי ביום השבת, בצורה סמלית, המשורר רואה את ההיטהרות ככיבוס הלב בסבון, לכאורה היה צריך לומר כבורית, אלא הפירוש הוא שהאדם צריך לנקות את לבו ביום השבת עד כדי כך שיוכל לנקות לבבות אחרים, שלבו יהיה כמו בורית. [הרה"ק ר' צבי הכהן מרימנוב זצ"ל).

ואתפללה אל אל ערבית ושחרית\מוסף וגם מנחה הוא יענני- ואתפלל אל ה' ערבית, שחרית, מוסף ומנחה וה' יענני, יתרצה לתפילתי.

    

 

מחבר השיר

 

רבי אברהם אבן עזרא, [תתמ"ט/ 1089-תתקכ"ד/ 1164].

פרשן תורה משורר ומדקדק, נולד בעיר טולידה בשנת תתמ"ט והתגורר

בספרד עד שנת תת"ק [כ-40 שנה], בתקופה זו התיידד עם רבי יהודה הלוי,

בן עירו ( הוא מזכירו פעמים רבות בפירושו לתורה), יש אומרים שהראב"ע

היה חתנו של ריה"ל (ועל כך יש אגדה יפה בפירושו של האברבנל לתורה),

אך יותר מקובלת היא הדעה שהיה מחותנו, כאשר בנו יצחק נשא לאישה את ביתו של ריה"ל.

 

התקופה השניה בחייו מתחילה כשברח מספרד מ"חמת המציקים" כלשונו והכוונה לרדיפות האלמוחדין-"המייחדים"-הקנאים המוסלמים.

התחנה הראשונה בנדודיו הייתה איטליה, בעיר רומי, החל לכתוב את פירושו לתנ"ך [הספר הראשון שפירש היה קהלת], כשראה שחכמי איטליה רחוקים מידיעת השפה העברית על בוריה חיבר את הספר "מאזני לשון הקודש" ובו הניח את היסודות לדקדוק הלשון העברית.

ראב"ע עבר גם בערים לוקה[שם חיבר את הספר"שפת-יתר"],מנטובה ווירונה [שם חיבר את "ספר העיבור" ו"שפה ברורה"- בו דן על האותיות].

מאיטליה הוא המשיך בדרכו לצרפת שם חיבר כמה ספרים העוסקים באסטרולוגיה, שם גם התיידד עם רבינו יעקב תם, הרי הוא "בעל התוספות" שם הוא מוזכר מספר פעמים [לדוגמא עיין תוספות, מסכת קידושין, דף ל"ז].

מצרפת עבר לאנגליה ובלונדון כתב את ספרו ההגותי "יסוד-מורא" שבו הוא מחזק את אמיתות התורה שבעל פה ומשתדל למצוא טעמים מוסריים למצוות התורה וזאת אף על פי שאנו חייבים לקבל עלינו את עול המצוות גם בלא שנבין את טעמיהן.

את עיקר פרסומו קיבל על פירושו לתורה בו חיפש תמיד את הפשט-"דרך האמת" וברח מכל פירוש על דרך ה"דרש" וכפי שהוא עצמו מתאר-"לבאר כל כתוב כמשפטו,דקדוקו ופשוטו".

 

כאמור היה ראב"ע גם משורר דגול ושיריו היו בעיקר שירי התבוננות בעולם ובכל מה שמתרחש בו, כאשר מאורעות חייו משמשים רקע לרבים משיריו.

הראב"ע נודע גם בחידותיו השנונות אחת מהן הופיעה בהקדמה לפירושו על ספר בראשית:

"אב בהאדמה הוליד ארבעה אחים

 לא כבדים, לא קלים, לא יבשים, לא לחים

 בם ירוצון אופניהם והם שוקטים נחים..."

ראב"ע היה רוב ימיו עני מרוד ועבר בנדודיו תלאות רבות, הוא עצמו תיאר את מר גורלו בשיר ידוע:

"לו יהיה נרות סחורתי-לא ייאסף שמש עד מותי

 לו אהיה סוחר בתכריכין-לא יגווע אישים בכל ימי

 אשכים לבית השר, אומרים כבר רכב-

 אבוא לעת ערב, אומרים כבר שכב

 אויה לאיש עני נולד בלי כוכב."

על מקום פטירתו יש חילוקי דעות אך יש אגדה המובאת ב"אגרת יחוס אבות" ומופיעה גם ב"ספר היוחסין" שראב"ע נקבר ליד קברו של ידידו רבי יהודה הלוי בכפר כבול שבגליל.